בעזרת משחק כדורגל, הפליטים מדראפור החלו לדבר

הספורט תמיד שובר מחסומים

בתקופה האחרונה אלפי פליטים פוקדים את הארץ בניסיון לברוח מרצח עם המתרחש בסודן. ישראל לא מאורגנת לקליטה של פליטים ולכן נוצר מצב שיש אלפי אנשים חסרי כל משוטטים בתל אביב בניסיון נואש למציאת מקלט, עבודה ואוכל.

בתחילת השבוע נסעתי לסניף נס ציונה של הנוער העובד והלומד, בו השתכנו זמנית כ-20 פליטים מדראפור ואריתריאה, בני 23 ומעלה, עד שימצא להם מקלט זמני נוסף. חלקם הגיעו לשם אחרי שהות בכלא קציעות וחלקם הגיעו מתל אביב אחרי שהות במקלטים קטנים וצפופים. הם לא יודעים אנגלית וכמובן לא עברית ואין להם דרך לתקשר. חלקם גם פוחדים לנסות ולדבר מחשש שיזכו לתגובות גרועות כמו אלה שספגו בכלא.

 כשהגענו לא ממש הצלחנו לדבר איתם ולכן החלטנו פשוט להתחיל משחק כדורגל בתקווה שיצטרפו אלינו. אכן, אחרי מספר דקות מצאנו את עצמנו עם עשרה מהם באמצע משחק. אחרי זמן קצר הצטרפו אלינו 6 ילדים בני 12 מבית הספר הסמוך, שראו אותנו משחקים.

אחרי המשחק התיישבתי עם דניאל, עמי, יונס ואדם - כולם פליטים מאריתריאה - והם ניסו לספר קצת על עצמם. הם הסבירו לי שמלבד כמה בגדים ואישורים זמניים לשהות בארץ אין להם כלום. כששאלתי אותם אם יש להם אחים ואחיות דניאל ענה "עכשיו... כנראה שכבר לא", והשאר אמרו שיש להם אחד את השני ולגבי המשפחה הם יכולים רק לקוות לטוב. הם סיפרו איך ברחו מארצם, עזבו את משפחותיהם רק כדי להינצל וכל מה שברצונם עכשיו זה מקום לישון בו ועבודה, אך ישראלים לא רוצים להעסיק אותם כי אין להם ויזה. בנתיים הם כבר חצי שנה בארץ, מחכים לויזה ורק מתגלגלים ממשרד למשרד עם הרגשה שאין מי שרוצה להקשיב באמת.

בהתחלה, בדרך לנס ציונה, פחדתי. לא ידעתי מה אגיד או מה אעשה ואם זה בכלל בסדר לדאוג כל כך ל... מוסלמים. באמצע המשחק כדורגל הבנתי שיש מסביבי 17 חיוכים גדולים, חלקם של ילדים בכיתה ו' משכונה טובה בנס ציונה וחלקם של אנשים יותר גדולים ממני - פליטים מוסלמים מארץ שלא שמעתי עליה קודם. פתאום עלה גם על שפתיי חיוך גדול כשהבנתי את משמעות המפגש האנושי. כשיצאתי מהקן והתחלתי ללכת לכיוון השגרה ירד החיוך והתחלף בהרגשת חוסר אונים אחרי שנפלה עליי ההבנה שאני לא יכולה לעשות כלום וההבנה המתסכלת יותר שגם הרבה מאלה שיכולים לא עושים יותר מידי.

הכתבה הזו היא לא רק מידע או ניסיון זול לסחוט סימפטיה. זהו קול הקורא לכולנו לנסות לדבר איתם, לעזור להם, להכיר אותם ולדעת שגם אם נעצום עיניים הם יישארו - כי אין להם לאן ללכת.

לא אטיף מוסר, רק אבקש שבפעם הבאה כשאתם חושבים מה זה קשור אליכם אל תחשבו עליהם כמסכנים, כמוסלמים או כאויבים. הזיזו לרגע את התבניות ואולי גם תצליחו לראות אנשים.

מאת: לימור אילני, אתר סקופ