בן הזוג שלך הינו שותף אוטומטי בזכויותיך

מדוע נקודת המוצא של הדין לגבי בני זוג, היא שיתוף בנכסים? מדוע לא לקבוע כי כל אדם אחראי באופן בלעדי לזכויותיו וחסכונותיו ונכסיו? מדוע העובדה כי אדם הוא נשוי, יוצרת זיקה ושיתוף של בן הזוג בפועלו ועמלו של משנהו?

בתי המשפט רואים בנכסים שנצברו על ידי אחד הצדדים, במהלך חיי הנישואין, כנכסים אשר גם לבן הזוג, זכויות בהם. ישאל המתעניין, מדוע אדם אשר עבד כל חייו והשקיע וצבר נכסים, ובת זוגתו לא עבדה, צריך לחלוק עמה את כל אשר עמל למענו?

הלכת השיתוף, אשר התפתחה במשך שנים על ידי בתי המשפט, מתבססת על ראיית המשפחה כתא אינטימי שבו כל אחד מבני הזוג תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו בהתאם ליכולת המשפחה. ניתן לומר כי המשפחה היא גם מעין שותפות מסחרית.

משטר זה של שיתוף נועד ליתן מענה לתחושת הצדק של הציבור ושל האדם הסביר, כדי שאחד מבני הזוג, לרוב האשה, החי במשק בית משותף, לא ימצא עצמו מחוסר רכוש, כאשר הרכוש שנצבר במהלך הנישואין שייך רק לבן זוגו (לרוב לאיש).

בדרך כלל בן זוג נישא מתוך רצון לנהל משק בית משותף עם בן זוגו במערכת של אמון הדדי, אינטימיות והשקעה משותפת בחיים המשותפים, הכוללים עבודה מחוץ לבית, החזקת משק הבית המשותף וגידול הילדים. ההנחה הבסיסית היא כי שני בני הזוג בונים עתיד משותף, והם יחלקו את חייהם בטוב וברע, כך שהמאמץ שכל אחד עושה במהלך החיים המשותפים (כל אחד לפי יכולתו: גם אם רק אחד מהצדדים עובד מחוץ לבית) הוא גם לטובת שני בני הזוג והמשפחה כולה.

השיתוף הינו תוצר ערכי אידאולוגי של מושגי הצדק, ההגינות והשיוויון.